היה זה מספר ימים לפני יום-כיפור. הטלפון בביתי צלצל. על הקו היה ידידי מזה מספר שנים, גסטרואנטרולוג ידוע, שטיפל בבני מאז אובחנה אצלו מחלת קרוהן. בני טופל באימורן ובדרך כלל מצבו היה יציב, למעט התלקחויות מדי פעם. הרופא נשמע רגוע למדי ואמר לי שבדיקות הדם הראו על ירידה משמעותית ברמת הכדוריות הלבנות בדם, ולכן צריך לחזור על בדיקת הדם פעם נוספת. אם ימשך המצב כך יצטרכו להפחית את המינון. זוהי תופעה מוכרת, ואין מקום לדאגה, הרגיע אותי. בדיקת הדם תוכל להתבצע רק לאחר יום הכיפורים, כיון שבימים שנותרו המרפאה סגורה. אולם, הוסיף, במידה ויהיה לבנך חום, עליכם לפנות לבי"ח באופן דחוף, כיוון במצבו הוא חייב לקבל אנטיביוטיקה מיד. אך נקוה שלא יהיו שום בעיות – סיים הרופא. אמן, עניתי אחריו.
ערב יום הכיפורים הגיע ואיתו, אחד הרגעים המרגשים ביותר בשנה, זמן ברכת הילדים בערב היום הקדוש. אם אצל ילד רגיל, הדבר מרגש, אצל ילד חולה קרוהן – שבעתיים. היום הקדוש בפתח, ואני, לבוש כבר קיטל וטלית, מניח ידי על מצחו לברכו, ומתחיל: ישימך.. כאפרים וכמנשה… ולפתע אני מרגיש שהמצח חם. הייתי בדילמה קשה. מה לעשות? הבחור אמור ללכת כעת לישיבה, ולשהות בה עד לסוף היום הקדוש. ואין שום אפשרות ליצור קשר עמו ולדעת מה מצבו. מאידך, להשאירו איתי בבית הכנסת, גם כן לא מתקבל על הדעת. התפילה בישיבה בה הוא לומד, בוקעת רקיעים וכיצד יוכל להפסיד אותה.
בני, שלא ידע על שיחתי עם הרופא, ראה אותי נבוך בצורה מיוחדת, והיה מופתע מאד. מה קרה, אבא? שאל. כדי להרוויח זמן למחשבה שאלתי אותו: האם יש לך חום? אני חושב שכן, ענה, אבל מדוע אתה כל כך נבהל מזה? התלבטתי קשות האם לשולחו לישיבה, או לפחות לומר לו את הבעיה, אך מצד שני – האם זה הוגן להבהילו בערב היום הקדוש? בסופו של דבר החלטתי לשולחו לישיבה, ולא לספר לו כלום. המשכתי את הברכה, וסיימתי אותה כרגיל: "ותכתב ותיחתם לחיים טובים ארוכים בתוך כל צדיקי ישראל אמן". נפרדנו. כשאני אומר לו: מחר בערב תחזור הביתה מיד בגמר התפילה.
הגעתי לבית הכנסת בידיעה ברורה: כעת אין הדבר תלוי אלא בתפילה בלבד. החזן התחיל בניגון העתיק והמרטיט, כל נדרי, ואני – כולי דמע.
בתפילת ערבית, כאשר האריך החזן בתפילה "תעלה ארוכה לעלה נידף", פרצתי בבכי חרישי, ולא יכולתי להירגע עד לסיום התפילה. "עלה נידף", זו ההרגשה שהרגשתי…
לאחר התפילה חזרתי לביתי ופתחתי באמירת תהילים, בבכיות כפי שלא זכיתי לאומרם כבר זמן רב. הגיע בוקר היום הקדוש. שנים מספר אני משמש כשליח ציבור ומתפלל לפני העמוד. תהיתי אם כוחי יעמוד לי להיות חזן בזמן כזה – לעמוד במשך שעות, ועוד בצום.
ניגשתי לעמוד. אכן, תפילה כזו, יש בה עניין מיוחד. דוד המלך עליו השלום אמר בתהילים: "לב נשבר ונדכה, אלוקים לא תבזה". היו קטעים, שהתקשיתי להמשיך, כשהדמעות חונקות בגרוני. אולם הצלחתי להחזיק מעמד.
בסוף היום, ניגש אלי אדם, מזקני המתפללים, ואמר לי: התפילה היום הייתה מיוחדת, יהי רצון שתתקבל בשמים. אמן, עניתי. והוספתי, התפילה היום הייתה מלב שבור…
חזרתי לביתי. בכל שנה הייתי מבדיל מיד, אולם הפעם המתנתי. הרגשתי שאיני מסוגל לשתות את היין מרוב מתח, עד שאראה את בני, ובישיבה התפילה מסתיימת מאוחר יותר. כעבור זמן, שבעיני נראה כנצח, נשמעה דפיקה בדלת. היא נפתחה מיד ובפתח היה בני. ניגשתי אליו, הנחתי ידי על מצחו והתחלתי לברכו. הוא היה מופתע מהמנהג החדש, לברך במוצאי יום הכיפורים… המצח היה בטמפרטורה רגילה, החום נעלם! הדמעות והתפילות הועילו…
למחרת, בוצעה בדיקת דם נוספת, אשר הראתה כי מצב הכדוריות הלבנות תקין.
אולם, הדמעות והתפילות הועילו גם לריפוי גמור מהמחלה.
כעבור זמן קצר נודע לי מידיד טוב חולה קרוהן, שהוא שומר על דיאטת גוטשל, ומצבו השתפר.
התחלנו עם הדיאטה. ההתחלה הייתה קשה, וגם ההמשך לא היה קל. ראינו שיפור אמנם, אבל, הוא היה איטי מאד. היו התלקחויות מידי פעם. אולם, לאחר עשרה חדשים, התחלנו לראות את האור בקצה המנהרה. בני התחיל לעלות במשקל בצורה משמעותית, וגם בדיקות הדם הראו על עלייה משמעותית בברזל, המוגלובין, ובשאר הערכים. כעבור מספר חדשים התחלנו להוריד את האימורן בצורה הדרגתית תוך מעקב רפואי צמוד. ובסופו של דבר, לא נצרך יותר לתרופות. ברוך השם, הוא זכה כבר להקים משפחה, וגם לילד חמוד.
כאשר אני מביט לאחור,דומני שהבדיקה אשר הייתה לפני יום הכיפורים, הייתה כדי שאתפלל כראוי…
בהזדמנות זו, ברצוני להודות לעמותת "עזרה ומזור" שעזרו לנו רבות בהדרכה ובעידוד.
