בגיל 17 הופיעו אצלי הסימפטומים הראשונים לקרוהן: שלשולים וירידה במשקל. בתחילה עדיין לא חשבתי שזו בעיה רצינית, וכך במשך שלוש שנים משכתי את העניין.

בגיל 20 קיבלתי התקף רציני ראשון. חומי טיפס מעל ארבעים מעלות, והכרס תפחה לממדים מדאיגים. אושפזתי בביה"ח שערי צדק וטופלתי במסירות ע"י דר' זיידס. ביומיים הראשונים לאשפוז הייתי כמעט מחוסר הכרה, ולאחריהם הועברתי למחלקה הכירורגית כיון שרצו לנתח אותי. אולם לאחר טיפול של קורטיזון דרך הוריד במשך עשרה ימים המצב הוטב, ובסופו של אשפוז שוחררתי לביתי בהנחיה להמשיך בנטילת פרדניזון דרך הפה. הטיפול בפרדניזון הועיל במידה מסוימת. החום ירד וגם הכרס חזרה למצבה הנורמאלי, אך לריפוי מלא לא הגעתי. המשכתי לסבול משלשולים, אנמיה וחולשה. טופלתי באימורן ורפאסל אך הם לא הועילו, ונטילת ברזל לא שיפרה את מצב האנמיה וההמוגלובין נע סביב הספרה 9.

ניסיתי גם טיפול הומיאופתי תוך כדי הטיפול הקונבנציונאלי במשך שנה, אך גם הוא לא הועיל.

לאחר שהשתחררתי מביה"ח השתתפתי בכנס של חולי קרוהן אשר אורגן ע"י החברה המייצרת את התרופה "פנטסה". שמעתי הרצאות רבות ונפגשתי עם  חולי קרוהן שהשתפו כמוני בכנס.

על ידי ישב אברך מביתר. הוא סיפר לי שהוא חולה קרוהן ובתור ריפוי הוא שומר את הדיאטה של גוטשל, וכמובן המליץ בחום על הדיאטה הזו שצרכים לשמור אותה "רק" שלוש שנים. כשהרחיב יותר את הדברים שאסורים באכילה: לא לחם, לא אורז, לא תפו"א ולא סוכר, אמרתי לו: זה לא בשבילי, אני לא יכול לצום במשך שלש שנים…

כשנה לאחר שהשתחררתי מביה"ח התחילו הצרות האמיתיות. סבלתי מהיצרות של המעיים, ולאחר כל ארוחה סבלתי מכאבי בטן קשים. פעם בשבועיים הייתי מקבל התקף חריף של כאבי תופת בבטן ולא יכולתי לאכול במשך יום שלם. כל זה בנוסף להמוגלובין הנמוך והחולשה.

בקיצור, הייתי שבר כלי, ולא חלמתי שאי פעם המצב יכול להשתפר. לאחר תקופה הכרתי את מר דוד רז והוא הסביר לי בדיוק מהי הדיאטה, ומהו האוכל החילופי. הוא טען שיש סיכוי סביר שאוכל לצאת ממצבי.

שמעתי את הדברים והבנתי שאולי יש פתרון, אבל הייתה חסרה לי "רוח הקרב" להלחם על בריאותי ולצאת למסע קשה –  הדיאטה. שנות הסבל לקחו ממני את היכולת הנפשית להתמודד עם אורח חיים כזה.

יום אחד חלה חברי במחלת מעיים זיהומית קשה, ואני – המסכן שבחבורה – הלכתי לבקרו ולעודד אותו. התחלתי לדבר אתו על ביטחון בקב"ה, וכל כך שהכל מגיע ממנו ודברי חיזוק נוספים.

היו אלו דברים שנאמרו מן השפה ולחוץ, שכן אני עצמי הייתי שבור מאד. אולם כמו שכתב הרמח"ל בספרו מסילת ישרים: החיצוניות משפיעה על הפנימיות. דברי העידוד שאמרתי לו חלחלו לליבי פנימה. אט אט התחלתי גם אני להרגיש רצון להלחם ולהתמודד.

כתלמיד ישיבה היו לי הרבה קשיים. השגת אוכל ועוד, אולם אין דבר העומד בפני הרצון. אני רוצה לציין כי קיבלתי הרבה עזרה נפשית והרבה יעוץ מעשי ממר דוד רז.

למרות הקשיים התחלתי בשמירת הדיאטה. תוך כשלושה שבועות הרגשתי  שיפור בהרגשה הכללית. לאחר חודשיים עלה מעט ההמוגלובין מעל ל-10 – לראשונה מאז פרצה המחלה. השלשולים פחתו, הכאבים וההתקפות פחתו במידה ניכרת. לאחר זמן לא רב הוספתי למשקלי חמישה ק"ג.

הרופאה שלי, דר' זיידס, אשר טיפלה במסירות רבה לאורך כל השנים, שמעה ממני שאני שומר דיאטה מסוימת, והיא זו שגרמה לכל השינויים הברוכים שעברו עלי. היא גילתה התעניינות רבה בדיאטה.

לאחר שנה של שמירה קפדנית על הדיאטה, הפכתי לאדם חדש לחלוטין בכל המובנים. הן מבחינה גופנית: ההמוגלובין הגיע לרמתו הרצויה, השלשולים והכאבים נעלמו לחלוטין, וגם המשקל שלי כבר היה נורמאלי. כל ידידי שפשפו עיניהם בתימהון, והתקשו להאמין איך נהפכתי משבר כלי לאדם בריא.

גם מבחינה רוחנית התחזקתי מאד: המלחמה התמידית לא לאכול את מה שמזיק חישלה אותי מאד. שבירת הרצונות בגיל צעיר הוא עניין גדול לכשעצמו.

עד אותו הזמן לקחתי את התרופות שדר' זיידס אמרה לי. טופלתי באימורן 150 מ"ג, רפאסל פעמיים ביום, ועוד תרופה במינון גבוה שאינני זוכר את שמה.

בשלב זה הרגשתי שהדיאטה ריפאה אותי לגמרי, ושקלתי את נושא הורדת התרופות.  חששתי מהתנגדותה של דר זיידס ולא רציתי להמרות את פיה במפורש, לאחר שטיפלה במסירות כה רבה מזה שנים. בצר לי פניתי לרופא המשפחה אשר הכיר היטב את התיק הרפואי שלי, ולהפתעתי הוא היה בצד שלי. הוא אמר שלפי התרשמותו אני אכן בריא ויכול להוריד את מינון התרופות, והורה לי להוריד את המינון באיטיות ובזהירות רבה תוך מעקב וביקורת מתמדת אצל דר' זיידס. במידה והבדיקות יצביעו על פעילות כלשהי של המחלה אחזור מיד למינון הקודם. סיכמתי איתו שגם הוא יעקוב אחרי הבדיקות.

התחלתי להפחית מהמינון בזהירות רבה. לאחר שלושה חודשים של אי נטילת תרופות כלל, עברתי בדיקות והתוצאות היו מצוינות כפי שלא היו אצלי מאז חליתי. במחלקה בה טופלתי בשערי צדק התחילו לדון האם יש כאן מקרה מיוחד שבו משפיע האימורן רק לאחר תקופה כה ארוכה…

לאחר קרוב לשלוש שנים הפסקתי עם הדיאטה ובהדרגה חזרתי לתזונה רגילה. מאז הפסקת הדיאטה עברו שנתיים ובחסדי השם אני מרגיש טוב. לפני כ-3 שנים נישאתי וב"ה זכינו לשתי בנות בריאות.

מהסיפור שלי הסקתי: עזרה לזולת עוזרת לאדם עצמו. מצוות ביקור חולים שקיימתי היא שנסכה בי את האומץ והרצון לצאת למלחמה ולנצח בחסדי השם.